את מתעוררת בבוקר, ועוד לפני שהמוח קם באמת – הוא כבר לוחש 
(לפעמים גם צועק): "אני רוצה להמשיך לישון לעד…"

בדרך לעבודה, בין הרעש לצפירות, עולה המחשבה:
"הלוואי שיכולתי לעצור לרגע את המרוץ."
בצהריים, בין הודעה למייל, את גוללת ברשת החברתית, 
וכל הצלחה של האחר רק מחזקת את התחושה: 
"למה אני עדיין לא במקום שאני רוצה להיות?"

ובלילה, כשסוף־סוף את מנסה להרפות, 
המוח מדליק את המסך הפנימי ומקרין שוב את הכל –
האכזבות, הפחדים, והרגעים הקטנים שלא נתנו לך מנוח.

כי לפעמים, הדבר הקשה ביותר זה לעצור את רכבת ההרים הפנימית.